קצת עליי ועל הילדות שלי

כשנולדתי, גרנו בבניין בן 4 קומות בקיראון. אמנם אני לא ממש זוכר את זה, אבל היה לנו אוח שקראו לו בובו, והוא היה עומד ומסובב את הראש מצד לצד, והילדים של השכונה היו עומדים מולו ומסובבים גם הם את הראש. והיינו צריכים לטפס ארבע קומות במדרגות כדי להגיע הביתה, כי לא היתה מעלית.

בערך בגיל שנה וחצי עברנו לשכונה בהוד השרון שנקראת גני צבי. עבורי זה היה גן-עדן. היתה לנו חצר קטנה, היו לנו שכנים נהדרים, וגרנו כמה דקות הליכה מגן הילדים. אבא שלי הזואולוג היה מביא כל מיני חיות, חלקן היה נשאר אצלנו רק לילה אחד (נמרה שלכדו בעין-גדי) וחלק היו נשארות יותר (כתמוש ובובי הצבועים). והיו לנו שני שועלי פנק שהיתה להם מנהרה שדרכה הם יכלו להכנס לנו ישר לסלון, ואפילו גידלנו בגינה ירקות ופעם מצאנו בין העשבים אבטיח עצום.

אבל יום אחד אבא ואמא שלי אמרו שאנחנו עוברים לדרום. וכך, ארזנו את כל הדברים שלנו (היו לי ולאחים שלי די הרבה צעצועים) ונסענו לספיר בערבה. זה היה בקיץ, והייתי בן 4 וחצי, וכבר בימים הראשונים ניצלנו את המרחבים כדי שאני אלמד לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר.

בערבה גידלנו עוד המון חיות בר. היו מביאים אלינו חיות פצועות, או עזובות, או ציפורים שהגיעו בנדידה, וכך הבית וחצר שלנו התמלאו בצבאים, עוד שועלים, שפני סלע ויום אחד גם נמרה אמתית.

כשהייתי בן 14 בערך החלטנו, אחי הגדול ואני, לעבור ללמוד בבית-ספר תיכון בשדה בוקר. בבית הספר הזה, אחר הצהריים, במקום להכין שיעורים ולהיות במחשב – מטיילים. היינו יוצאים לטיולים קצרים – בעין עבדת ובנחל חווארים, ואפילו ממש ליד בית הספר בנקיקים הצרים, ולטיולים ארוכים – לעין עקב, עין זיק ופרסת דרוך. בשדה בוקר אהבתי במיוחד לטייל, לצייר, לקרוא ולהיות בחברותא. פגשתי שם נערים מכל הארץ, וכך התחברתי עם נערים שהיתה להם ילדות בעיר, בכפר, בצפון ובדרום.

לפני השירות הצבאי, יצאתי עם חבר מבית הספר לטיול של חודשיים באפריקה. כדי לממן את הטיול, עבדתי בתור עוזר חשמלאי, ולמרות שניסיתי לעשות את העבודה בצורה הכי טובה שיכולתי, לפעמים כשהרכבתי דברים או סידרתי חוטי חשמל בתוך קופסה זה היה יוצא לי לא ממש ישר, והבוס שלי אייל היה צועק עליי שזה לגמרי עקום ושאני אתחיל מהתחלה.

הטיול עצמו היה מיוחד. טיפסתי להר קניה, ראיתי נמרים בשמורת סמבורו, שטתי באגם באוגנדה ופגשתי את הגורילות בזאיר. כשחזרתי, התגייסתי לצבא, שהיה תקופה לא קלה במיוחד וגם לא קצרה בכלל.

אחרי הצבא נסעתי שוב, הפעם לאוסטרליה. גרתי ולמדתי שם בערך 5 שנים. חוץ מללטף דובי קואלה (למרות שקואלה זה בכלל לא דב) התנסיתי בחוויה של לגור בקצה אחר של העולם. גם זה לא פשוט, כי יום אחד כשאמא שלי סיפרה לי שאבא שלי נפל בלילה והוא בבית-חולים, זה לקח לי יותר מ-24 שעות להגיע בחזרה הביתה.

מה שכן למדתי באוסטרליה, זה איך אפשר להיות יותר רגועים בחיים, להיכנס פחות למאבקים לא הכרחיים ולעשות דברים שאוהבים (האוסטרלים מאד טובים בזה). כשחזרתי לארץ בשנת 2006, המטרה שלי היתה לנסות להיות פחות לחוץ ולא להתרגש מכל דבר שקורה, כי החיים בישראל מזמנים הרבה הזדמנויות להתרגש ולהילחץ.

אחרי החזרה לארץ גם הכרתי את בת הזוג שלי דפנה. אני קורא לדפנה בת זוג, כי מעולם לא ממש התחתנו (למרות שהצעתי לה נישואין והיא קיבלה את ההצעה), בין היתר כי הגענו למסקנה שטקס נישואין די מיותר עבורנו.

במיוחד כשנולדה לנו אביגיל. מהרגע שהיא נולדה, ראינו שהיא מאד אוהבת סיפורים. הייתי עושה לה הצגות עם הברווזים באמבטיה ועם כל בובה שהיא קיבלה במתנה או שהיינו מוצאים ברחוב. למען האמת, אפילו היינו עושים הצגות אפילו עם חתיכת פיתה עם חמאת בוטנים. וכך התחלתי לספר לה סיפורים וגם לכתוב אותם…

עד שיום אחד התחלתי לכתוב משהו קצת יותר ארוך. אביגיל כבר היתה בת 4, אבל החלטתי להקריא לה את זה – אלה היו הסיפורים של מונו וקוקית.