אולי היה לכם פעם חבר דמיוני? או שעדיין יש לכם כזה? ומה הייתם עושים אם אסור היה לכם לקחת אותו איתכם לשום מקום, כי אסור להביא לבית הספר בובות פרווה, וכולם בטוחים שהחבר שלכם הוא סתם בובת פרווה? ואם החבר שלכם היה מבקש מכם להחזיר אותו לארץ מסתורית שנקראת ארנוביה, הייתם מסכימים? ואם לא הייתם מוצאים את השער לארנוביה גם אחרי חיפושים ממושכים, לא הייתם מתייאשים?

מונו הוא לא ארנב

הספר הראשון שהוצאתי לאור היה ״מונו הוא לא ארנב (ואני בכלל לא מעוניינת לדבר עליו עכשיו)״. כתבתי אותו במשך כמה שבועות, עד שיום אחד אזרתי אומץ והתחלתי להקריא אותו לבתי אביגיל. לשמחתי היא הקשיבה בשקיקה – אבל בעיה קטנה: לא גמרתי לכתוב את הסיפור. לכן נאלצתי למהר ולנסות לכתוב כל יום פרק. בזמן שאביגיל היתה בגן, הייתי יושב וכותב, ובלילות מקריא לה את מה שיצא.

״עוד!״ אביגיל היתה קוראת, ״אני רוצה את ההמשך!״ ואני הייתי מבקש עוד זמן. בסופו של דבר הגעתי לסוף הסיפור, וכך נוצר כתב היד הראשון. נתתי לו שם – ״מונו וקוקית״, ושלחתי אותו לרונית רוקאס שהיתה העורכת הראשית של הוצאת טל-מאי, וחיכיתי.

הטלפון מצלצל

יום אחד הטלפון שלי צלצל. זו היתה רונית רוקאס. היא אמרה שהיא התלהבה מהסיפור, ושהיא רוצה להוציא את הספר לאור, אבל שיש עליו עוד הרבה עבודה, ונצטרך לעשות בספר הרבה שינויים. לדוגמה: קוקית הלכה לגן, ורונית חשבה שהספר מתאים לילדים בגילאי בית ספר, לכן היא הציעה שנעביר את קוקית מגן לבית ספר. זה נשמע כמו פרט קטן, אבל הוא משנה הרבה דברים קטנים בסיפור שצריך לשים אליהם לב.

בסופו של דבר סיימנו לערוך את הספר, עלתה אפשרות שאני אאייר בעצמי את הספר, אבל אחרי כמה ניסיונות החלטנו רונית ואני לוותר – וחיפשנו מאייר/ת שתאהב את הסיפור ושסגנון הכתיבה יתאים לסגנון האיור.

האיורים של הדר

כך הגענו אל הדר ראובן. ברגע הראשון שראיתי את האיורים של הדר, חשבתי שהם יפים אבל גם חששתי שהם עלולים להיראות עצובים או אפלים עבור חלק מהילדים. הדר לא מציירת בצבעוניות מתיילדת, והדמויות אצלה לא קופצות מאושר כשהן הולכות ברחוב, וגם לא מחייכות מאוזן לאוזן בבית הספר. הקו שלה הוא מאד מיוחד ולוקח לפעמים זמן להתרגל אליו.

הדר התחילה לאייר, והיא לא הסתפקה רק באיורים אלא גם ציירה את הכותרות של הפרקים והוסיפה איור קטן לכל סיום פרק. אבל מה שבאמת לא רגיל באיורים שלה זו כמות ההשקעה באיורים הגדולים יותר (אלה שלוקחים עמוד אחד או כפולה שלמה). הסגנון שלה מלא שכבות שהיא גוזרת ומדביקה, וכולל שימוש בהרבה כלים וסוגי צבע. בזמן העבודה עם הדר שמתי לב שאכפת לה מכל פרט קטן, כולל הרבה דברים שלא הבחנתי בהם בכלל.

בשלב האחרון, בחרנו איור לכריכה. זה לא דבר כל-כך קל, כי הכריכה היא מה שרואים בסופו של דבר בחנויות – כל המילים מתחבאות מאחוריה בתוך הספר. הדר סגרה את הפרטים האחרונים ושלחנו את הספר לדפוס. כשהעתק השמש היה מוכן ונקבע תאריך, יצאנו לחולון והתייצבנו – הדר אביגיל ואני בבית הדפוס כדי לפקח על ההדפסות.

אולי עדיין לא אמרתי את זה, אבל סופרים צריכים הרבה סבלנות. חיכיתי וחיכיתי, עד שיום בהיר אחד באמצע הקיץ, קיבלנו חבילה עם 20 ספרים. זה היה אושר גדול.

מונו יוצא לאור

בימים שאחרי, החלו להופיע ביקורות על הספר – בבלוגים, ב״הארץ״, טיים-אאוט ועוד. התנפלתי על הביקורות וקראתי אותן בהתרגשות. זה היה מעניין לראות איך אנשים שונים הבינו את הספר ומה הם חשבו עליו.

סדרת ״מונו וקוקית״

על מונו, בודו, דוד יאיר וכל השאר